בן גוריון - תם ונשלם

"There is a pleasure in the pathless woods.
There is a rapture on the lonely shore.
There is society, where none intrudes.
By the deep sea, and music in its roar.
I love not man the less, but Nature more...  "- Lord Byron

 אני על המטוס, לקראתי 4 וחצי שעות ארוכות הביתה, לא יודע כבר מה מצפה לי, הכל כבר מתערפל בראש .. חדר, מיטה וארון, משפחה חברים שנשארו מאחור ומקומות בילוי טובים עם מוזיקה מובנת.

בכניסה למטוס חילקו ידיעות אחרונות, זה הגיע בשוק גמור, עיתון בעברית ... 7 חודשים הייתי בניתוק מוחלט ממה שקורה במדינה, לא YNET ולא כלום, ידיעה או שניים מהחברים ומהמשפחה על דברים גדולים שלא ניתן לחמוק מהם וזהו. זהו.



לקחתי את הכותרת וקראתי מעט, כלום לא השתנה... כמו שחשבתי .. אולמרט עם כל הפרשיות שלו .. עזה והבאלגן האין סופי ... שערוריות כנסת וח"כים שפועלים נגד המדינה שלם עצמם.. חשבתי שרק אנחנו סובלים מאנשים חסרי חיים שמחפשים מלחמות ושנאה לא מובנת, מאנשים שמצאו משמעות לחייהם .. משמעות טועה ומלאת רחמים... כמה שוחחתי במהלך המסע עם אין סופר אנשים על המדינה שלנו ועל הסכסוך שלא נראה לו סוף, חלקם הבינו חלק רחוקים מלהבין.


בדרום אמריקה אומנם אין מלחמות ואין שנאה, האויב הגדול שלהם כמו שלנו זו אמא אדמה, רעידות האדמה והרי הגעש שמאיימים על ערים ועל מיליוני אנשים ברחבי היבשת, כל אחד עם בעיותיו ודאגותיו.


נחתנו.


אני נכנס לטרמינל, אני מקבל כאפת חו"ל או לא ?!
הולך לאולם הכובדה, המסועה מסתובב עם עשרות מזוודות, את שלי קל לזהות ... חפשו תרמיל ענק עם שק שחור שדומה לשק גופות על מסוע .. אני עוד במתח .. התרמיל יגיע או לא ?
הגיע כמו גדול וגם השק צ'ולות הקטן עם ביגוד החורף, מעמיס אותם על העגלה הקטנה ובדרך להיכל הקבלה, אני עוצר לרגע לפני הכניסה... פה אני אומר לעצמי .. זהו .. זה נגמר. על אמת.


יוצאים החוצה והינה אמא .. אבא .. איתי שמרית ואמיר .. שם מחכים.
זורק את העגלה הצידה וכל השאר ברור .. הדמעות ירדו במפגש מרגש שלא הפסקתי לחשוב עליו, איך 7 חודשים עברו כל כך מהר... בלי לשם לב אני כבר חוזר.


שם במרחק עברתי מסע רצוף אירועים משני תפיסות, מגלי עולמות ובוני מחשבות.
עברתי שיעור חיים ארוך, למדתי מה יש בעולם בו אנו חיים וכיצד בני אדם שונים חיים מרמות הפאר הגבוהות ביותר עד לנמוכות ביותר, איפה אני ומה אני.. מצאתי תשובות לשאלות פנימיות שלא חשבתי שאמצא .. גיליתי על עצמי דברים רבים שלא חשבתי שאגלה לטובה ולרעה, התמונה השלמה.


את הבלוג הזה אני כתבתי במשך 7 חודשי מסע, תחילה בלילות לבנים בהוסטלים על מחשבים ישנים שגורמים לסבלנות מאבן להתנפץ, לאחר חודשיים כבר מחשב הנטבוק הקטן היה ברשותי, אני ואסף הלכנו יחד למצוא דגם חדש שיחזיק שעות רבות ובאנגלית ואותו מצאנו באושוויה.
כל פעם המחשבה איפה אני אמצא את הזמן הפנוי הבא על מנת להשלים את כתיבת האירועים והחוויות האחרונות, לאט לאט כבר פתחתי את השיטה שלי לכתיבה נכונה ויעילה יותר של כל כתבה, איסוף התמונות המוצלחות ביותר, מיספור והקטנה של כולן ע"פ סדר האירועים ותחילת הכתיבה ע"פ כל תמונה ותמונה.. אך זהו .. זוהי הכתבה האחרונה במסע החיים הארוך הזה וגם עם סופו הגיע סוף הבלוג שלו אני קורא יומן מסע.


אני מקדיש את יומן המסע בו פתחתי את ליבי ואת מחשבותיי, את חוויות החיים ואירועים חושפי אופי לאמי שושי בירן, שבלעדיה לא הייתי עומד במשימה, זו שדחקה בי מלהמשיך במסע בתקופה קשה בה גיליתי מהי  עוצמת הגעגוע ועד כמה היא כאבת ומנפצת מחשבות ומטרות לרסיסים, כיצד מוחקת כל מחשבה אפשרית והופכת למטרה אחת ויחידה הגורמת לחזור לנקודת המוצא, הביתה.


לאבי דני בירן שתמך, הזהיר ועקב עד כמה שיכל עלי ועזר לי להגשים חלום שמעטים זוכים להגשים.


הורים טובים מכם לא יכולתי לבקש גם בחלומות העמוקים והרחוקים ביותר שלי, תודה.


לאמיר איתי ושמרית בירן ,חברי היקרים, מאור מיכלזון, אחיעוז שפיר, טל וויגלר ושרי כהן שלא יצאו ממחשבותי לרגע גם במקומות הרחוקים והנדחים ביותר אליהם הגעתי.


אני רוצה להקדיש גם כן את היומן לקרני ורמי, אנשים גדולים מהחיים כמוכם לא פוגשים כל יום ואני מרגיש מבורך בהכרותי עימכם, אתם אלו שיכולים להכניס השראה גדולה באנשים רבים ובי כבר הכנסתם.


לכל האנשים הנפלאים שפגשתי בדרכי, אנשים שעזרו, לימדו והעוררו בי מחשבות והשראה לכתיבה ולמחשבה פורצת, תודה לכם על הכל.


לאסף, חבר יקר איתך טיילתי את רובו המוחלט של מסע החיים הגדול הזה, לא יכולתי לבקש שותף טוב ממך למסע שכזה.


יומן המסע הזה נכתב בהשראה גדולה מיבשת גדולה וממשפחה גדולה מהחיים, תודה לכם על הכל.


שלכם, אור.ב

Happiness only real when shared

אמסטרדם - בדרך הביתה

סוגר את הדלת בשקט בשקט, לא להעיר את שותפי לחדר.

אני יורד במדרגות תוך חריקות העץ הנמחץ תחת משקל גופי ועליו התרמיל הגדול, תיק היום ושק הצ'ולות שבידי, השומר בהוסטל כבר ארגן לי את הקפה והבייגל לדרך במקום ארוחת הבוקר והמונית כבר בחוץ, מבט אחרון בהוסטל אחרון ויוצאים לדרך.

נסיעה זריזה לשדה התעופה והמסע הביתה מתחיל, מוסר את התרמיל ושק הצ'ולות הקטן בדלפק ומקבל את הכרטיסי טיסה, משלם את מס שדה התעופה הלא הגיוני ושגורם להרגיש לכל תייר שיוצא מהמדינה מרמור, "תודה שבקרתם באקוודור, עכשיו שלמו 40 דולר !", הייתי צריך להעביר שעתיים של המתנה לטיסה .. קצת אינטרנט שיחה אחרונה עם ההורים וקונים 2 חפיסות שוקולד 82 אחוז קקאו, מטורף !

הטיסה עברה די מהר, 12 וחצי שעות עם עצירת ביניים באי שנחשב לגן עדן לצוללנים רק לא ישראלים, האי בשליטת ונצואלה ולא צריך להזכיר עד כמה צ'אבס שונא אותנו, למה ? לא יודע וזה גם לא מעניין אותי ..

נחתתי כבר ב 5 בבוקר באמסטרדם בשדה התעופה הכי ענק ואין סופי שיצא לי לבקר בחיי, כל טרמינל יותר גדול מהשני, אני ממיר 40 דולר מקבל 25 יורו, כבר קבלתי את הכאפה עד כמה אירופה יקרה ואני כבר לוקח את רגלי ישירות לתחנת הרכבת לקנות כרטיס הלוך חזור למרכז אמסטרדם.. צריך לתפוס את הרכבת של 6 בבוקר !!

באמסטרדם אני צריך לפגוש את סמנטה ורייר, חברים יקרים שאני ואסף פגשנו במהלך הטיול באזור צ'ילה ודרום ארגנטינה, להם יש דירה במרכז אמסטרדם וחיים יחד עם תינוק בדרך.

עם הרכבת הגעתי בנסיעה זריזה של 17 דקות ואני כבר בתחנת הרכבת המרכזית באמסטרדם, תופס את הטראם מס' 17 ויורד בלוק וחצי מהדירה של סמנטה ורייר, כמה כיף שגם נהג הטראם יודע אנגלית .. מנסה לשלוט בספרדית שלא מפסיקה לצאת כשאני מנסה לדבר עם כל אחד, אנגלית אנגלית אנגלית ! אין יותר ספרדית !

את הדירה מצאתי מהר מאוד, עליתי למעלה לדירה קטנה חמה ומעוצבת היטב, סמנטה כבר המתינה לי בדירה ואכלנו יחד ארוחת בוקר, איזה מפגש זה היה, הזוי היה להפגש ככה פתאום במרכז אמסטרדם מפגישתינו הקודמת לפני מספר חודשים באמצע פטגוניה הפרועה.

את היום כבר התחלנו בטיול עם זוג אופניים באמסטרדם, העיר קטנה יחסית וכך הצלחנו לטייל בכמעט כולה.

אני עוד כולי בשוק, להגיע מדרום אמריקה לאירופה, איך הכל פשוט מושלם, הכל יפה ויוקרתי, הכל מודרני ועובד כל כך טוב, כמה יופי .. איזו עיר מדהימה .. נקיה ומיוחדת כל כך.

אני וסמנטה טיילנו עם האופניים בין סמטאות שונות, פארקים ומבנים מפורסמים ... הלכנו למקומות נחמדים של מקומיים והיא הראתה לי את התרבות שלהם וכיצד הם חיים שם ביום יום.

ישנם גם צרות לא קטנות, רב המבנים באמסטרדם עם יסודות ישנים מאוד שכבר לא מסוגלים לתמוך במבנים בעקבות הקרקע שלא מפסיקה לזוז מריכוז המים הגבוה.

אנו מסתובבים בשווקים מקומים ומגלים קצת שטויות כמו טבק מישראל.

מבנים שבהם לא מתגוררים אנשים פשוט נלקחים ע"י אנשי רחוב ונצבעים בצורות שונות.

שוק הפרחים והצמחים על מדרכות לאורך נהרות העיר.

את רב היום אני וסמנטה העברנו בישיבה בפארקים שונים, נהנים ממזג אוויר קריר עם שמש חמימה, כמה שלווה ללא דאגות מכלום, איזה בועה מושלמת, בשבילהם זו המציאות, מציאות ללא דאגות גדולות מה יבוא מחר.

סגנון חיים שקט ופשוט.

בחזור אנו עוברים בשוק גדול מאוד שהשתלט על רחוב שלם, ניתן למצא הכל מהכל.

מגיעים לדירה, ואני כבר בודק את הספייס קייק, מאפין שוקולד שבתוכו כבר יש מריחואנה בריכוז גבוה, סמנטה מספרת זה חלק מהתרבות שלהם לאכול דברים שכאלו מידי פעם, אנשים ברחוב לא מעשנים ולא אוכלים .. רק בבתים ואין שום בעיות עם זה, הם רואים במריחואנה כדבר מובן מאליו כמו אלכוהול.. הממשלה שלהם גם מבינה את זה, טוב אז מנסים ... כל עוד זה בבית בכמות קטנה וזה לאחר ארוחה .. מנסים.

לבסוף לא הרגשתי כלום, עוגת שוקולד .. אולי קצת ערפול אבל לא מעבר לזה .. טוב .. ניסינו.

לבסוף רייר הגיע מהעבודה בזמן כך שהספקתי לראותו, אך כבר הייתי צריך לזוז בחזרה לשדה התעופה, זה היה ק-צ-ר  מ-י-ד-י !

העיקר הטעימה המדהימה שהזוג המדהים הזה נתן לי מהעיר המדימה שלהם, נפרדנו עם הבטחה להתראות בעתיד .. בישראל או באמסטרדם  ..

הגיע הזמן לצאת הביתה.

סוף.

קיטו - תחנה אחרונה לרכבת זו

בקיטו נחתתי בשעה שבע בערב, מונית משדה התעופה הביאה אותי אל ההוסטל שקוויתי שיהיה האחרון שלי למסע זה, יש לי להעביר 8 ימים בקיטו שלבנתיים שמעתי שרק צרות ניתן למצוא ברחובותיה, ההוסטל היה מומלץ על ידי בלוגים באינטרנט וע"י חברים, זול בסביבה בטוחה שהתברר לי שזה קצת מחוץ לסביבה הזו.

אומנם ההוסטל היה בסיסי וטוב, זול מאוד אך זה לא מקום להתיישב בו בשבוע האחרון לטיול, בהוסטל כבר הכרתי בריטי נחמד בשם בן, איתו למחרת כבר יצאתי לעיר העתיקה לסיור של שעה.

העיר העתיקה מאוד מאוד יפה, בן טוען שהרחובות מזכירים לו את רחובותיה של ערי ספרד .. אכן הספרדים שלטו פה.

משם כבר המשכנו באוטובוסים ארוכים עד למוזיאון קו המשווה, אומנם ישנם 2 וידעתי שהשני טוב יותר והוא נחמד ל"אמיתי" אבל נכנסנו גם לראשון שנחשב למתוייר ולא ענייני, כשנכנסנו למוזיאון עם עוד כמה בנות שהכרנו בדרך כבר הבנו שזה בהחלט שטות אבל שיהיה .. נתנו כמה תמונות נחמדות עם "קו המשווה" וצפינו גם בהופעה ארוכה של ריקודים מסורתיים, לא השתנה כלום .. הריקודים אותם ריקודים מפרו ומבוליביה אבל זה עדיין יפה ומצחיק .. מאוד מצחיק !

אכלנו כבר במקום ארוחת צהריים ויצאנו לכיוון המוזיאון השני שעליו כולם מדברים,הולכים 100 מטר לאורך הכביש ועוד 100 מטר שמאלה והינה המוזיאון, מרחק נראה מוזנח ומוזר אך כשנכנסנו הבנו שזה אם כבר "מוזיאון קו המשווה", ישנם מספר הדגמות וגם מקבלים מדריך דובר אנגלית בכניסה שעובר איתנו על התצוגות, מסביר ומדגים.

עברנו בין התצוגות השונות, נתקלים בשלט ממש מצחיק שטוען שמי שמצליח להעמיד ביצה על מסמר מקבל תעודה, כאמור על קו המשווה להעמיד ביצה על מסמר צריך להיות קל יותר .. בגלל הקוטביות.

המשכנו וראינו כיצד מחמים ביצה בעזרת אנרגיה סולרית, השמש על קו המשווה היא החזקה ביותר עם הקרינה הגבוהה ביותר בגלל הקרבה לשמש משאר 2 צידי קו המשווה.

צפינו קצת בתצוגות על השבטים באמזונס ועל טקסים שונים, טקסים מאוד שונים ומשונים .. !

הלאה לקצת ניסויים על קו המשווה, המדריך הראה לנו כיצד שעון השמש עובד, לקחנו כיור ושפכנו בו מים עם עלים בכל צד של קו המשווה ועליו, כולנו היינו די בשוק כשראינו שבכל צד זה מסתובב אחרת ובאמצע זה פשוט נשפך ישר בלי זרימה סיבובית, בצצדים הזרימה הסיבובית היתה מאוד מאוד חלשה אבל זה נראה יותר מידי מוזר לבצע דבר כזה כמה מטרים מקו המשווה עצמו .. בולשיט או לא ? אין לי מושג.

עשינו את ניסוי הביצה, אני לא הצלחתי אבל המדריך הצליח תוך דקה, טוב הוא עושה את זה כל יום.

מיד לאחר מכן המדריך הוביל אותנו אל חדר שנבנה בצורה מסורתית ע"י בוץ וסוגי עצים שונים, קבלנו הסבר על כיצד השתמשו בשרקנים לגלות אם מי שנכנס לבית בעל קארמה טובה או קארמה רעה, איך שנכנסו הם התחילו לצייץ .. נו בטח כמה מאיתנו אכלו שרקן בפרו או באקוודור כלל אותי ..  ?! הם הרי יודעים ה-כ-ל ... מעניין.

וזהו הסיור נגמר, היה נחמד ביותר ומעניין, אמיתי או לא, נשאיר את זה כשאלה פתוחה ונמשיך הלאה בחזרה להוסטל.

באותו היום בן עזב והמשיך הלאה לעיר בניוס שדרומית לקיטו, אני נשארתי ליומיים נוספים בהוסטל עם בחור נחמד מלונדון שהגיע לשבועיים רק לגלפגוס, לאחר יומיים בהוסטל החלטתי לעזוב להוסטל בסביבה יותר מרכזית ובטוחה יותר, הרחוב בו היינו היה שקט מידי ולדעתי מסוכן מידי על מנת לצאת לבד לארוחת ערב .. ההרגשה לא היתה טובה שם אז עברתי להוסטל שבקרתי בו לפני על מנת לבדוק אותו, ההוסטל טיפה יותר יותר יקר אבל הביטחון וההרגשה הטובה שווה את זה ללא ספק, ההוסטל מסודר נקי וברמה גבוהה, המסעדה שלמטה מצויינת באווירה מאוד טובה וראיתי את עצמי נשאר בו עד לטיסה, לא יכולתי לבקש הוסטל טוב מזה ומהחלון אני רואה את הכיכר המרכזית מלא בשוטרים כך שלא בעיה להסתובב באזור בכל שעה ביום.

באחד הימים המשכתי לשוק אומנות שנמצא בפארק לא רחוק, השלמת קניות ושרפת זמן.

במהלך 5 ימים רצופים עבדתי על הכתבות על גלפגוס, בהחלט משימת הכתיבה הקשה ביותר שהיתה לי עד עכשיו בכל 7 החודשים האלו, עשרות של תמונות וכל יום מורכב ועמוס חוויות מדהימות שמאתגרות אותי מבחינת כתיבה, אך גם זה עבר והמשימה הושלמה, הכתיבה וההתרכזות בבלוג העבירו לי את 5 הימים האלו במהירות מדהימה לשמחתי על כך.

במהלך הכתיבה גם התכתבתי עם קרני היקרה שנתנה לי עצות לגבי מקומות בהם כדאי לי לבקר, מביניהם היה את לגונה קילוטואה שהפך בגדול ליום האחרון שלי בדרום אמריקה.

המון מטיילים חושבים במהלך הטיול שלהם מה הם יעשו ביום האחרון שלהם? משתכרים למוות וחוגגים?! זה מה שבדרך כלל עושים, או שפשוט לא עושים כלום.

לא אצלי, החלטתי שאת היום האחרון, את התמונה האחרונה שאני רוצה בזיכרון מכל המסע המדהים הזה תהיה לגונה קילוטואה שהינה תופעה מדהימה.

כמובן שלשם ביום האחרון שלי לא אגיע לבדי, אעשה זאת בצורה מאורגנת עם מדריך והסעה, אין לקחת סיכונים ביום שכזה... יצאנו ב 7 בבוקר מנקודת מפגש שנמצאת במרחק של כמה בלוגים .. אבל גם זה מסוכן במיוחד בשעות הבוקר במוקדמות לא משנה איפה אתה, מונית !

נסיעה של שעה והגענו אל ההוסטל המדהים של הסוכנות שנמצא בחווה גדולה מהסרטים, מבודדת לחלוטין, בהחלט מקום מושלם למתבודדים שרוצים שקט אמיתי בסביבה ירוקה, שם אספנו מספר מטיילים נוספים שאיתם התיידדתי מהר מאוד עצם העובדה שאני מטייל לבד שזה כיף לא נורמלי, כל כך הרבה אנשים חדשים בכל כך מעט זמן ... המדריך אפילו היה ישראלי שמתנדב דרך ההוסטל למשך מספר שבועות ומתפקד כמדריך, אחלה דרך לחסוך כסף ולהנות מאוד !!

מההוסטל יצאנו לנסיעה של שעתיים וחצי עד ללגונה אך בדרך עצרנו ב 2 מקומות, אחד מהם היה שוק מקומי של יום ראשון, לא תיירותי בלי חפצי אומנות .. רק תוצרת מקומית של פירות וירקות וכלי עבודה שונים, ACE בשילוב שוק פשפשים + שוק פירות וירקות, שם אביחי המדריך שלנו ספר לי על אפשרות למצוא בשוק בננות אדומות וישר יצאתי לחפש, מסתבר שזו בננה רגילה בצבע אדום אך הטעם שלה הרבה הרבה יותר טוב מהבננות המוכרות לנו, מיוחד !

בהמשך עצרנו בשטח חלקאי של מקומי ולראות כיצד הם חיים בבית המשונה שלהם, בפנים גם ראיתי שרקנים (מה שצפינו במוזיאון של קו המשווה), מדהים לראות שהם עדיין מאמינים בזה ושרקנים מסתובבים להם בתוך הבית !

הלאה בדרך עפר ארורה, מקפצים בלי סוף ומסתובבים, 2 מקאים כבר את הנשמה אבל לבסוף הגענו, עולים במעלה גבעה קטנה ו.. ואו, זאת חתיכת לגונה מדהימה והלועה של הר הגעש פשוט עצום !

אני כבר נגשתי לעבודה, קצת מצלם ומחפש לי פינה שקטה על קצה הלועה בנקודה טובה, בעוד שכולם יורדים למטה לראות את הלגונה מקרוב אני התיישבתי, מוזיקה באוזניי והתחלתי להעביר את כל הטיול וכל המקומות במהם הייתי בעיינים עצומות, לחבר את הכל לכדי תמונה אחת גדולה ומושלמת, לאחר מספר דקות פתחתי את עניינים לקבל את התמונה המדהימה של הלגונה הכחולה בתוך הלועה העצום של הר הגעש עליו אנו נמצאים.

רק מביט ושומע מוזיקה בלי לזוז למשך שעתיים ארוכות ומדהימות שמסכמות מסע חיים ארוך רצוף חוויות מדהימות, זה היה רגע שלו חיכיתי וראיתי את עצמי בראש עושה זאת בדיוק בדרך הזו.

לאחר שקבלתי את התמונה הגדולה בראש יכולתי להגיד "יאלה .. הביתה !".

המשכנו אל ארוחת הצהריים במסעדה מקומית ובחזרה אל קיטו כשבדרך העננים סביב הר הגעש קוטופקסי המפורסם שצריך להתפרץ ב 10 שנים הקרובות ולהחריב את קיטו והערים הסובבות (תזכרו לא להגיע לשם ב 10 שנים הקרובות כן... ) כבר התפזרו ועצרנו לצלם הר געש מרהיב ביופיו.

קיטו, התחנה האחרונה בשבילי ברכבת מלאת חוויות טובות, רעות, מפחידות ומשנות תפיסות, מלאת ארגנטינאים, ברזילאים, צ'יליאנים, בוליביאנים, פרואנים ושלל אנשים מכל העולם .. כולם ברכבת אחת ארוכה מאוד שנסעה לה במשך 7 חודשים ארוכים לאורך יבשת קסומה.

בקיטו אכלתי את ארוחת הערב האחרונה שלי ביבשת, הרמתי בירה עם חבריי המלצרים במסעדה שהפכו לי בימים האחרונים כחברים מקומיים, מסיים לארגן את המוצ'ילה, זורק את מה שלא צריך יותר, נותן לשותפים חדשים בחדר דברים שיעזרו להם בהמשך ולי אין צורך בהם עוד (קרני, גליל השקיות שנתת לי ולאסף בבאנוס איירס עברה לזוג בנות מלונדון, הגליל ממשיך לטיייל ברחבי היבשת יותר מכולנו).

וזו כמובן התמונה הפנורמית האחרונה והמיוחדת כל כך שאני לוקח איתי מהמסע הזה, לגונה קילוטואה.

לאחר לילה רצוף התהפכויות, הגיעה השעה לצאת לדרך, 5 וחצי בבוקר פוקח עניים מדפיקת דלת, ההוסטל מאפשר לקבל השקמה לפי בקשה ובמקום ארוחת בוקר מקבלים קפה ובייגל חם לדרך, מה צריך יותר מזה ?!

המונית כבר היתה בחוץ בשעה 06:00, יצאתי לדרך.